<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן, ראש השנה למלכים, ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ור' שמע' או' באחד בתשרי. למלכים. למאי היל', אמ' רב חסדא לשטרות, כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשירין. פי', למה הוקבע יום קבוע לראש השנה שלמלכי', ומאי נפקא לן מינה, כל אחד ימנה כרצונו, מי שרוצה למנות מניסן, ימנה, מתשרי ימנה, מיום שעמד בו ימנה, ולמה הוזקקו חכמ' ליתן יום קבוע לכל המונין שימנו באותו היום, ולא יעשו כל אחד כרצונו. ואמר רב חסדא לשטרות, בעבור שאנו זקוקים לכתוב בשטרות שנות המלכים, משום שלום מלכות, אם לא נקבע יום קבוע לכל המונין, לא נוכל לדעת ולכוין מי קדם, זמן המלוה או זמן הלוקח. שאילו קדם זמן המלוה ללוקח, יכול לטורפו, ואם קדם זמן הלוקח, לא יוכל לטורפו, כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין, דאתו למיטרף לקוחות שלא כדין. ומינה ילפי', שאם קדם זמן המלוה ללוקח טריף, ואי לא לא טריף. ואע"ג דבכוליה תלמודיה אשכחינן כמה ראיות דמצינן למילף מינייהו הכי, מכל מקום, אין לנו משנה מבוארת בזה הפירוש, ומשום הכי מייתי הך מתני'. ועכשיו, אילו הוציא המלוה שטר וכתב בו בניסן בשנה שישית למלך, והלוקח הוציא שטר שקנה מן הלווה בתשרי בשנה ששית למלך, אם לא יהיה יום קבוע לכולן, אם יטעון המלוה כי אני קדמתי לך, יאמר לו הלוקח זמני קודם, כי אני מתשרי מניתי, לשנות המלך, ולעולם תשרי קודם לניסן, ולפיכך קבעו ניסן ראש השנה, שהדבר ידוע כי לעולם ניסן קודם. והוא הדין אם היינו קובעין תשרי, או יום שעמד בו, יפה היה, דלא חיישי' לשכחה. אלא ניסן ילפינ' מקראי, כדאמרי' לקמן [ע"ב]. ואנן לא איבעיא לן אמאי קבעינן ניסן, אלא מאי נפקא לן מקביעות שנות המלכים ששנאו התנא בכלל ד' ראשי שנים, דילפי' מינייהו איסור והיתר. ת"ר מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה. ואם לא עמד אלא באחד בניסן, אין מונין לו שנה, עד שיגיע לניסן אחר.
<h2>דף ב:</h2>
אמר ר' יוחנ' מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן, שנא' [מלכ' א' ו'] ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנ' הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לי"י. מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה מניסן. אמר רב חסדא לא שנו אלא למלכי יש', אבל למלכי אמות העולם מתשרי מנינן.
<h2>דף ד.</h2>
פיס'. ולרגלים, רגלים באחד בניסן הוא בחמשה עשר בניסן הוא, אמ' רב חסדא הכי קאמ' רגל שבו ראש השנה לרגלים, למאי נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר, דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר, ותניא ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, וכך היה ר' שמעון בן יוחאי אומ' רגלים פעמים שלשה פעמים ארבעה פעמים חמשה כיצד נדר לפני הפסח הרי כאן שלשה, לפני עצרת הרי כאן חמשה, לפני החג הרי כאן ארבעה. ואע"ג דאשכחן ר' אליעז' בן יעקב דאמ' בבריית' כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר, וקיימ"לן [ערובין ס"ב ע"ב] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ואפי' הכי קיימלן [יבמות מ"ב ע"ב] מחלוק' דברייתא וסתם דמתני' הל' כסתם מתני'.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה. פי', הוה ליה למיכתב תשמור ועשית כאשר נדרת, מוצא שפתיך, קרא יתירה הוא, ולא אתא אלא לעשה, למידרש (ביום) [ביה] מוצא שפתיך עשה, כדכת' [במדבר ל"ב] והיוצא מפיכם תעשו. תשמור, זו מצות לא תעשה. ועשית, אזהרה לבית דין שיעשוך. כאשר נדרת, זו נדר. פי', סתם נדר [הוא] שנדר, ואמ' הרי עלי עולה. לי"י אלהיך. אילו חטאות ואשמות עולות ושלמים שהן חובה כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה. ואם תאמר, היאך קבע להן ג' רגלים שמצותן ברגל הראשון שהקריבן. כגון, שהפרישן ואבדו, והקריב אחרים תחתיהן, ונמצאו שלא יאחרם יותר מג' רגלים. נדבה, כמשמעו. אשר דברת, אילו קדשי בדק הבית. בפיך, זו צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר, מאי טעמא דהא קיימי עניים, פשיטא, מהו דתימא כיון דבענינא דקרבנות כתיבי, עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, לא מיחייב, קמ"ל, התם הוא דתלנהו רחמ' ברגלים, אבל הכא לא דהא שכיחי עניים. ונראה לומר דלאו בחיוב לאו קאמ', אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפי' לצדקה, דמשו' דקיימי עניים לא מצינן למיעקר קרא, אבל עשה דקרא לא מפרש אימת, היל' מצינן דקאי בעשה.
אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. פי', דכת' [דברים י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה. ואמ' רבא כיון שעברו עליו שלש' רגלים, בכל יום ויום עובר עליו בבל תאחר. ושלשה רגלים, ילפי' מדכת' [שם ט"ז] שלש פעמים בשנה, מיכדי מיניהו סליק למה לי למיהדר ולמיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ש"מ, לבל תאחר.
<h2>דף ח.</h2>
פיס'. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. פי', כי היכי דמעשר דגן אינו מתעשר מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, כדכת' [דברים י"ד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואין מערבין החדש על הישן ביחד להתעשר, אלא זה מתעשר לעצמו וזה מתעשר לעצמו, הם הכי נמי מעשר בהמה כל שנה ושנה הם מתעשרין לעצמן, ואין מתערבין הנולדין קודם ראש השנה עם הנולדין אחר ראש השנה, דאיתקש למעשר דגן דכת' עשר תעשר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. והילכך הוצרכנו לקבוע יום קבוע. ותנא קמא סבר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ור' אלעזר ור' שמע' אומ' באחד בתשרי, תנא קמא סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן (סמך) [סמוך] לגמרו עישורו, אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו, והן מתעברות באדר ויולדות באב וראש השנה שלהן אלול. ור' אלעזר ור' שמעו' סברי מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו תשרי. פיס'. באחד בתשרי ראש השנה לשנים. למאי היל', אמר רב פפא לשטרות, ולא קשיא כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם.
<h2>דף ח:</h2>
ולשמיטין מנלן, דכת' [ויקרא כ"ה] ובשנה השביעית שבת שבתון, וגמר שנה שנה מתשרי, דכת' [דברים י"א] מראש' השנה ועד אחרית (ה)שנה. וליובלות. דכת' [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה, מיכן אמ' ר' ישמעאל בנו שלר' יוחנן בן ברוקה מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהן, אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיה' בראשיהן, מראש השנה ועד יום הכפורים. וכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, עבדי' נפטרין לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.
<h2>דף ט:</h2>
ולנטיעה מנלן דכתיב [ויקרא י"ט] שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, וכת' ובשנה הרביעית, ויליף שנה שנה מתשרי, דכת' [דברים י"א] מראשית השנה ועד אחרית (ה)שנה. ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומות' לקיימן בשביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית, [י' א'] ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. מנהני מילי אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן ומטו בה משום ר' ינאי [ויקרא י"ט] ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית ועדיין אסור' משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. פי', אם נטע ל' יום קוד' תשרי, שתוכל הנטיעה לקלוט בארץ קודם תשרי, שזמן קליטת הנטיעה הוא ל' יום, ואחד יום בשנה חשוב שנה, ויום שלשים עולה לו לכאן ולכאן, וכל זמן שלא תקלוט כמנחא בכדא דמיא, ולאחר קליטתה יום אחד בשנה חשוב שנה, ויום שלשים לקליטה עולה לכאן ולכאן, ומונה מתשרי ועד תשרי י"ב חודש, ויש לו ב' שנים, ומונה מתשרי ועד תשרי י"ב חודש, ויש לו ג' שנים. ומה שחונטין מתשרי שלשנה זו ואילך שהוא עשרים וחמשה חודש לנטיעה מן הדין להיות מותרין באכילה בירושלים, אלא משום דא' קרא ובשנה הרביעית אנו אוסרים אותה עד ט"ו בשבט. ואע"פ שתשרי ומרחשון וכסלו וטבת וחצי שבט משנה הרביעית לנטיעה הם, אפילו הכי אסורין, וזהו פעמי' שברביעית ואסור' משום ערלה. אבל אם לא נטעה ל' יום לפני תשרי כאילו נטעה בתשרי, ומונה מתשרי ועד תשרי י"ב חודש, וכן עד תשרי י"ב חודש, והחונטין מתשרי ואילך שלשנה רביעית לנטיעה מותרין מיד. דאי לתשרי מנית איכא ג' שנים, ואי לשבט מנית איכא ג' שנים. וזהו פעמים שברביעית ומותר משום ערלה. ואילו הוה מנינן לשבט ולא לתשרי, מתשרי שנטעה ועד שבט עלתה לו שנה, ומשבט ועד שבט שנה, ומשבט ועד שבט שנה, והיו מותרין הפירות שחונטין עד תשרי שלשנה רביעית לנטיעתה, ועכשיו שאנו מונין לתשרי אסור' עד תשרי שלשנה רביעית. נמצא שאנו מונין לשבט ולתשרי שניהן להחמיר עליה, לתשרי אנו מונין כדילפינן שנה שנה, (ולשביעית) [ולשבט] אנו מונין כדין כל האילנות, שראש השנה שלהן הוא חמשה עשר בשבט.
<h2>דף י.</h2>
תניא פר האמור בתורה סתם בן כ"ד חודש ויום אחד דברי ר' מאי', ר' אלעזר אומ' בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום, שהיה ר' מאיר אומר כל מקום שנ' עגל בתורה סתם, בן שנה, בקר, בן שתים, פר בן שלש. פי', וסבירא ליה לר' מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה, ור' אלעזר סבר שלשים יום בשנה חשובין שנה.
<h2>דף י:</h2>
תנן התם אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. פי', דסבירא ליה כל יום ל' הנטיעה קולטת, והילכך אם נטע פחות מל' יום יעקור, דנמצאת נטיעתו קולטת בשביעי', וכנוטע בשביעית דמי, והנוטע בשביעית תנן שחייב לעקור. ר' יהודה אומ' כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת, ר' יוסי ור' שמעו' אומרי' שתי שבתות. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים, צריך שלשים ושלשים. פי', לעלות לו שנה, דימי קליטתו אינן עולין לו מן המנין, דכמנח בכדא דמי. ולדברי האומר שלשה, צריך לעלות לו שנה שלשה ושלשים, ולדברי האומר שתי שבתות, צריך שתי שבתות ושלשים. פי', דרב נחמן סבירא ליה כר' אלעזר דאמ' שלשים יום בעינן לעלות לו שנה. [ואמרי' נמי בפרק הערל [פ"ג ע"א] א"ל שמואל לרב ענן תני כמ"ד ג' ול', אלמא דשמואל נמי בעי ל' יום לעלות לו שנה]. וכיון דרב נחמן ושמואל סביר' ליה כר' אלעזר, ש"מ היל' כוותיה, ולא (בענן) כר' מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה. ולענין הקליטה, הל' כר' יוסי דאמ' ב' שבתות. דאמרי' התם אמרי בי רב משמיה דרב הל' כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, והויא ליה פלוגתא דרב ושמואל, [דרב] פסיק הל' כר' יוסי דאמ' שתי שבתות, ושמואל פסיק הל' כר' יהודה דאמר שלשה ימים, וקיימ"לן [בכורות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הל' כרב באיסורי.
<h2>דף יב.</h2>
ולירקות. תנא ולירקות ולמעשרות ולנדרים, לירקות מאי ניהו מעשר ירק, היינו מעשרות, תנא מעשר דרבנן ותני דאורייתא. פי', מעשר דגן ותירוש ויצהר. ת"ר ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש, וחזר וליקט משתבוא השמש. פי', כגון שליקטו גוי, וירק אזיל עישורו בתר לקיטתו, והכי מפרש בירושלמי [פ"א ה"ב] תני לוקט ממנו ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה, וגוי משחשיכה כול'. אין מעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ואם היתה שנה שנייה נכנסת לשלישית, שנייה מעשר ראשון ומעשר שיני, שלישית מעשר ראשון ומעשר עני.
<h2>דף יב:</h2>
ולנדרים. דתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמ' לשנה זו, אפי' לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה, ואפי' למאן דאמ' אין יום אחד בשנה חשוב שנה, הכא לצעוריה נפשיה קביל עילויה, והא קא אצטער ליה. ואימ' ניסן, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
תנן התם התלתן משתצמח (לזרעי'), התבואה והזתים משיביאו לשליש, אמ' רב אסי משתצמח לזרעים. פי', שאם זורעין אותה מצמחת אז הוי גמר פירי. התבואה והזתים משיביאו שליש. פי', התבואה והיין יקרא תבואה, כדכתיב [במדבר י"ח] כתבואת גרן וכתבואת יקב. ואי קשיא היכי מצית למימר דיין הוי בכלל תבוא', והא תני ברישא דההיא לענבים זמן אחר דתנן [מעשרות פ"א מ"ב] הענבים משיבאישו, מכלל דהך תבואה לא קתני אלא אתבואת דגן בלבד. תשובה, אימת הוי היין דינו כתבואה, דווקא באותן ענבי' [שהוא עתיד לדורכן ולעשות מהם יין, כדכתיב וכתבואת יקב, ואותן ענבים] אם לא הביאו שליש, ובצרן ודרכן, אין אותו היין חייב במעשר, שאינו חשוב יין, אלא חומץ הבוסר. ומאי דתנן התם הענבים משיבאישו, כגון שליקטן כדי לאוכלן, שמשעה שיבאישו שיתמקמקו מעט, אדם תולש מהן לאוכלן, וקודם לכן הם בוסר בעלמא, ואפילו ליקטן לאכילה פטורין מן המעשר, שאינן חשובין אוכל עד שיבאישו. ודווקא אם ליקטן לאכילה חייבין במעשר בזה השיעור. אבל אם ליקטן לדורכן בגת, עד שלא יביאו שליש שיהיו ראויין לעשות מהן יין על ידי הדחק, אינן חייבים במעשר, והכל לפי מחשבתו, בצרן לאכילה משיבאישו [לדורכן בגת עד שיביאו] שליש. והאי דאמרי' משתצמח לזרעים, מפרש בירושלמי [מעשרות פ"א ה"ב] כיני מתנית' כדי שתזרע ותצמח, כיצד הוא בודק, ר' שמואל בר נחמ' בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך ספל של מים, אם שקע רובן חייבת ואם לאו פטור. וכי היכי דמשער בתלתן כדי שתזרע ותצמח, הם הכי נמי משער בשליש דתבואה. דה"ג בירושלמי בפרק ב' דשביעית [ה"ה] בפירות הלכו אחר השליש, ובאורז הלכו אחר השרשה, ובירק אחר לקיטתו עישורו, מניין בפירות אחר השליש שנ' [דברים ט"ז] מגרנך ולא כל גרנך מיקבך ולא כל יקבך, אלא מעתה אפילו פחות משליש, אמ' ר' זירא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו מצמיח. אלמא קים להו לרבנן דתבואה שהביאה שליש אם תזרענה מצמחת, אבל אם לא הביאה שליש אינה מצמחת. אם כן שיעור התלתן והתבואה שוה, ולמה חילק בלשונן, ואמ', התלתן משתצמח, והתבואה והזתים משיביאו שליש. מפני שבכלל תבואה, הוי התירוש, ואין דרך העולם לזרוע החרצנים להוציא גפנים, או זתים להוציא אילנות, אלא הם נוטעין ייחורי גפנים וגרופיות של זתים, משום הכי כלל בהם משיביאו שליש. ומיהו שיעור אחד הוא, השליש שבתבואה וזתים, והצמיחה שבתלתן. תדע שהוא שיעור אחד, מדלא בעי הכא על התלתן כמאן שויוה רבנן, כדבעי לקמ' [י"ג ע"ב] על אורז ודוחן.
<h2>דף יג.</h2>
מנהני מילי דתניא ר' יונתן בן יוסף אומ' [ויקרא כ"ה] ועשת את התבואה לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש, פי' תבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה מתעשרת לעצמה, והמביאה שליש לאחר ראש השנה מתעשרת לעצמה.
<h2>דף יג:</h2>
תנן התם הדוחן והאורז והפרגין והשומשמין שהשרישו קודם ראש השנה מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית, ואם לאו, אסורי' בשביעי', ומתעשרין לשנה הבאה. פי' פרגין, מין קטניות הם. אמ' רבא אילן אזול רבנן בתר חנטה, תבואה וזתים בתר שליש, ירק בתר לקיטה, הני כמאן שוינהו רבנן. הדר אמ' רבא מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול בתר השרשה. פי', דין הוא שנלך באלה אחר (הלקיטה) השליש כתבואה, אלא מפני שעשויין פרכין שאינן מביאין שליש ביחד, אלא [אילו] בושלו כבר ומפרכין אותן, ואחרים צומחי' אחריהם, ומתוך כך הלכו בהם בתר השרשה, שהם נשרשין כולן ביחד. אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי. פי' לית ליה לשמואל הא דתנן גבי קטניות דאזלי' בתר השרשה, אלא בתר גמר פרי אזלינן, דהיינו בתר לקיטה. ודווקא גבי קטניות סבירא ליה הכי, אבל גבי תבואה וזתים מודה דבתר שליש אזלינן.
ואמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. פי' שאדם יכול לערב שמן ויין חדש עם ישן ולעשר מיניה וביה, מפני שהלח הוא מתבלבל יפה, ולא יבא לעשר מן החדש [על הישן, או מן הישן על החדש], שהכל מעורב יפה.
<h2>דף יד.</h2>
תניא ר' יוסי הגלילי או' כתבואת גרן וכתבואת יקב מה גורן ויקב שמיוחדין שגדילין על מי שנה שעברה ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל גדילין על מי שנה שעברה מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה ומתעשרין לשנה הבאה. פי', מעשר דגן ויקב הוא מן התורה, ומעשר דאוריית' למדו חכמי' למעשר פירות האילן וירק שהוא מדרבנן, שהתורה קבעה לגרן [ויקב] שנלך בהן אחר הבאת שליש, שאם הביאו שליש לפני ראש השנה אע"פ שנגמרו אחר ראש השנ' הם מתעשרים לשעבר, ואם היתה שנייה שנכנסת לשלישית נוהג בהן מעשר שיני ולא מעשר עני, מפני שהדבר ידוע שכל גידולו לא היה אלא ממי שנה שעברה, שמכוחן הביאו שליש, שאילו היה גוזזן לאחר שהתחילו להביא שליש שוב אינן חוזרין וצומחין במי שנה [הבאה, כמו שעושה הירק, א"כ הדבר מוכיח שכל גידולן הוא על מי שנה] שעברה, ומפני זה מתעשרין לשנה שעברה אף אני אביא פירות האילן הדומין (בהן) [להן] ונלך בהן אחר חנטה, שעיקר גידול הפירות תלוי בחנטה, ואין החנטה הויא באילנות אלא ברוב מי גשמים שעברו, והילכך אם חנטו בשנייה נגמרו בשלישית אזלינן בתר שנה שנייה, שכל הגמר שעשה בשלישית לא עשה אלא מכח החנטה שהייתה בשנייה, שהרי בזמן החנטה כבר יצאו רוב גשמי שנה כדבענן למימר לקמן. ואם אותה החנטה תפל מן האילן, שוב אינו חוזר וחונט, אם כן כל עיקר גידול הפרי [אינו] אלא החנטה, משום הכי אזלינן בתר חנטה ולא בתר גמר פרי, כמו שהולכים בתבואה בתר הבאת שליש ולא בתר גמר בישולה, וכך היא חנטה לפירות האילן כמו הבאת שליש לתבואה. יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה, שאפי' אם הם גדולים הרבה, ותגזוז אותם שוב חוזרין וצומחין, אם כן אין תלוי גידולן במי שנה שעברה אלא במי שנה הבאה, וכיון שכן לא הילכו [בהם] חכמ' אלא בתר לקיטה, שאם גדל בשנייה (ונקלט) [ונלקט] בשלישית, בתר לקיטה אזלינן, כיון שאינן דומין לגורן ויקב. ואע"פ שגדלו במי שנה שעברה, כיון שעוד חוזרין וגדילין במי שנה הבאה, בתר לקיטה אזלינן בהו, ולא בתר עיקר גידולן. הילכך אם נלקט אחר ראש השנה מיד, אע"פ שכל גידולו היה בשנה שעברה, בתר לקיטה אזלינן, ומתעשר לשנה הבאה.
פיס'. באחד בשבט ראש השנה לאילנ'. באחד בשבט מאי טעמא אמ' ר' אליעזר אמ' ר' אושעי' הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. פי' כיון שיצאו רוב גשמי שנה [כאילו] כל[ה] זמן החנטה, שמי שהיה לו לחנוט כבר חנט, וכיון שחנט בשנה שעברה [וגדל במי שנה שעברה] מתעשר לשנה שעברה, והחונטין משבט ואילך הם מתעשרין לשנה הבאה, שכבר כלה זמן חנטת שנה שעברה, ואילו חנטו בשנה הבאה. ואם לבך נוקפך, והרי אותם שחונטין משבט ואילך, בכח גשמי שנה שעברו חנטו, והיאך [הן] מתעשרין לשנה הבאה, והא דומיא דגרן ויקב בענן. תשובה, היכא אמרי' הכי, היכא דחנטו בשנייה ונלקטו בשלישי', למימרא דלא אזלי' בתר לקיטה אלא בתר חנטה, אבל היכא דחנטו בשלישי', אע"ג דמכח שנה שעברה חנטו, שלשנה הבאה הן ולא של שנה שעברה, דהא לא יצאו לאויר העולם והיאך ידונו משנה שעברה. תדע, דהא תבואה שהביאה שליש בתשרי, הדבר ידוע שמכח שנה שעברה הביאה שליש, ואפי' הכי בתר שנה הבאה אזלינן, ולא בתר שנייה שעברה.
<h2>דף יד:</h2>
תנן התם אתרוג שוה לאילן בשלש' דרכים ולירק בדרך אחד, לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית. פי', דאזלי ביה בתר חנטה כשאר כל האילן. ולירק בדרך אחד, שבשעת לקיטתו עישורו, דברי רבן גמליאל, ר' אליעזר אומ' אתרוג שוה לאילן לכל דבר, וקיימלן הל' כרבן גמליאל.
<h2>דף טו.</h2>
אמר רבה בר הונא אע"ג דאמ' רבן גמליאל אתרוג בתר לקיטתו עישורו כירק, ראש השנה שלו שבט, ולא תשרי. בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ראש השנה שלו אימתי, אמר ליה שבט, אמר ליה שבט דחדשים או שבט דתקופה, אמר ליה דחדשים. בעא מיניה רבא מרב נחמן ואמ' ליה ר' יוח' מר' ינאי היתה שנה מעוברת מהו, אמ' ליה הלך אחר רוב שנים. פי', והוא שבט הסמוך לטבת.
<h2>דף טו:</h2>
ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט מתעשר לשנה שעברה, לאחר חמשה עשר בשבט מתעשר לשנה הבאה, אמ' ר' נחמיה בד"א באילן העושה שתי בריכות בשנה, שתי בריכות סל' דע', אלא אמ' כעין שתי בריכות. פי', שאין פירותיהן נגמרים ביחד, ומתלקטין ביחד, ואין לילך בהן בתר לקיטה כמו היונים שיולדין וחוזרין ויולדין, וכל לידה ולידה תיקרא בריכה, כדתנן [ב"ב פ' ע"א] הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח לו בריכה הראשנה כך אילו האילנות כל אותן שנגמרין ונלקטין עכשיו קורא בריכה אחת, והנגמרין ונלקטין לאחר מיכן קורא בריכה שנייה, אבל אילן העושה בריכה אחת כגון הדקלים והחרובין והזתים, אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט, מתעשרין לשנה הבאה. ואי קשיא, והא אמרן לעיל [י"ב ע"ב] תנן התם התבואה והזתים משיביאו שליש, ואמר רבא נמי אמור רבנן [אילן] בתר חנטה אזלינן תבואה וזתים בתר שליש כול', אלמא זתים בתר הבאת שליש אזלינן, והכא משמע דסבר תנא קמא דזתים בתר חנטה אזלינ', דמדמזכיר ר' נחמיה זתים, מכלל דתנא קמא אף באילן זתים הולך אחר חנטה, ואף ר' נחמיה דחולק על תנא קמא, ואינו הולך בהן אחר חנטה, אין לידע אם אחר הבאת שליש הולך בהן, או אחר לקיטה. ויותר משמע שדעתו לילך [בהן] אחר לקיטה. תשובה, לכולי עלמא זתים בתר הבאת שליש אזלינ', כדילפי' מקרא [ויקרא כ"ה] ועשת את התבואה לשלש, ואיתקוש מעשר דגן תירוש ויצהר אהדדי, למימרא דדינא חדא אית להו למיזל בתר שליש. והאי דאדכר ר' נחמי' זתים, לאו מכלל דתנא קמא סבר דזתים נמי בתר חנטה אזלינן, אלא הכי קאמר ליה, כי היכי דזתים לא אזלינן בתר חנטה אלא בתר לקיטה, הם הכי נמי כל אילן הדומה להן שעושה כעין בריכה אחת אנו הולכין בתר לקיטה, כגון הדקלים והחרובין, ולא אזלינ' בתר חנטה אלא באילן העושה כעין שתי בריכות שאין לקיטתן שוה. ותנא קמא ודאי אדקלים וחרובין פליג, אבל אזתים לא פלוג דודאי זתים בתר הבאת שליש אזלינן, והוא זמן לקיטתן שמשעה שהביאו שליש מלקטין אותן ונגמרין במעטן, דהכי תנן במנחות בפרק כל קרבנות ציבור [פ"ה ע"ב] תקועא אלפא לשמן כו' עד אין מביאין אנפקינין ואם הביא כשר. ומקשה בגמ' והתניא אין מביאין אנפקינון ואם הביא פסול מפני שהוא שרף, פי', אינו חשוב שמן אלא שרף בעלמ'. ומתרץ רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא והא ר' שמע' ביר' [דר'] חייא זריק ליה ור' שמעון ביר' מטביל ביה, וסימנ' עשירים מקמצין. ואמרי' תניא ר' יהודה אומ' אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר. עד כאן לא פליגי אלא באנפקינון שהוא שמן זית שלא הביא שליש, אבל שמן זית שהביא שליש, אליבא דכולי עלמא שמן חשוב הוא, ואי זהו זית שלא הביא שליש כגון אילו שפוצעין ומשימין במלח ובמים כדי לאוכלן, אבל כשנתבשלו קצת, אע"פ שהן כולן לבנים מלקטין אותן וכותשים אותן ושמנם הוא חשוב, הילכך הזית משהביא שליש מתחילתו ללקטן ומשימין אותן במעטן וכותשין אותן. אמ' ר' יוחנ' נהגו העם בחרובין כר' נחמיה.
<h2>דף טז.</h2>
בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנ' [תהלים ל"ג] היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובחג נידונין על המים. תניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר, אחר הפסח נידונת להבא. אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר, אחר יום הכפורים נידון להבא, אמר רבא [ש"מ] תרי דיני מיתדנא. תניא ר' יהוד' אומ' משום ר' עקיב' מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הויא. פי', שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת. אמ' הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, מפני שחג זמן גשמי שנה הוא, אמ' הקב"ה נסכו לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמ' ר' אבהו למה תוקעין בשופר שלאיל, אמ' הקב"ה תקעו לפני בשופר שלאיל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק. פי' אע"ג דתנן לקמן [כ"ו ע"א] כל השופרות כשירין, אפי' הכי מצוה בשופר של איל. אמ' ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן.
<h2>דף טז:</h2>
ואמ' ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן. ואמ' ר' יצחק שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם ואילו הן, קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חברו, דאמר ר' חנין כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה. ואמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו שלאדם, ואילו הן, צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה. ואמ' ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנ' [מ"ב ד'] ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת.
אמ' ר' כרוספדאי אמ' ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקין גמורין ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינוניים. שלצדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, שלרשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, ובינוניים תלויין ועומדין מראש השנה עד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. פי' האי צדיקים ורשעים לאו דווקא, שכמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיים, אלא צדיקים [בדין, זה שנמצאת להם זכות לחיים, ואפילו הם רשעים. ורשעים בדין], זה שנמצא עליו חובה למות, ואע"פ שהן צדיקין, כדכתיב [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, שהזוכה בדין קורא צדיק והמתחייב בדין קורא רשע. אבל מאי דאמ' לקמ' שלש כיתות ליום הדין כול', אותן הן צדיקין ודאי, ורשעים ודאי.
<h2>דף יח.</h2>
א"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. כת' [דברים ד'] כי"י אלהינ' בכל קראינו אליו, וכתי' [ישעיה נ"ה] דרשו י"י בהמצאו, לא קשיא הא ביחיד והא בציבור, ויחיד אימת אמ' רבה בר אבוה אילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. פיס'. עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אימרנא. ריש לקיש אמ' כמעלות בית מרון. אמ' רבה בר בר חנה וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמ' רב נחמ' בר יצחק אף אנן נמי תנינא [תהלים ל"ג] היוצר יחד לבם, מאי קאמ' אילימ' דברנהו לכולי עלמ' וליביהו בהדי הדדי, הא קא חזינן דלאו הכי הוא, אלא הכי קאמ' היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. פי' ומתני' חסורי מיחסרא והכי קתני, עוברין לפניו כבני מרון, ונסקרין בסקירה אחת, שנ' היוצר יחד לבם וגו'.
מתני'. על ששה חדשים השלוחין יוצאין. על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה. ועל תשרי מפני תקנת המועדות, ועל כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן. וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמ' רב חנא בר ביזנא אמ' ר' שמע' חסיד' מאי דכת' [זכריה ח'] כה אמר י"י צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, אלא לאו הכי קאמ', בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה. בזמן שאין שלום צום. אמ' רב פפא הכי קאמ' בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה יש [שמד] צום אין [שמד] ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. איהכי תשעה באב נמי, שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמ' מר בתשעה באב חרב הבית בראשנה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
<h2>דף יח:</h2>
תניא אמ' ר' שמע' ארבעה דברים היה ר' עקיבה אומ' ואיני דורש כמותו. צום הרביעי, זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנ' [ירמיה נ"ב] ברביעי בתשעה לחודש וגו' ומאי קרי ליה רביעי רביעי לחדשים, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו. ומאי קרי ליה צום חמישי, חמישי לחדשים, צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ואמאי קרי ליה שביעי שביעי לחדשים. צום העשירי, זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם, שנ' [יחזקאל כ"ד] ויהי דבר י"י בשנה התשיעית וגו' ואמאי קרי ליה עשירי, עשירי לחדשים. פי' ואנן דמ[ת]ענינן בי"ז בתמוז משום דהכי תניא בפרק בתרא דתעניות [כ"ח ע"ב], והתם מקשה מהאי קרא, ומתרץ כאן במקדש ראשון כאן במקדש שיני, דבמקדש שיני בי"ז בתמוז הובקעה העיר.
איתמר רב ור' חנינא דאמרי תרויהו בטלה מגילת תענית [פי', ימים טובים שקבעו חכמים על ידי נסים שארעו להם ואסרום בתענית, ויש מהם אף בהספד, וכתבום במגילה אחת דלא להתענאה בהון וכו', עכשיו שחרב הבית התירום בהספד ותענית. ורבי יוחנן וריב"ל דאמרי תרוייהו לא בטלה מגילת תענית, רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו בטלה מגילת תענית, ה"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום, והנך נמי כי הני]. [ור' יוחנ' ור' יהוש' בן לוי אמ' לא בטלה מגילת תענית] הני הוא דתלנהו רחמ' בבניין בית המקדש, [פי', על ידי החרבן הוקבעו לצום] אבל הנך כדקיימי קיימי. [י"ט ב'] ומסיק תלמודא והלכתא בטלו והיל' לא בטלו, קשיא הילכתא אהילכתא, לא קשיא כאן בחנוכה ופורים, כאן בשאר יומי.
<h2>דף יט:</h2>
פיס'. ועל אלול מפני ראש השנה. ועל תשרי מפני תקנת המועדו'. פי', היו מודיעין להם מתי הוקבע ראש חודש אלול, כדי שימנו כ"ט יום לאלול, וביום ל' לאלול יעשו ראש השנה, ויהיו סומכין על רוב השנים שהוא אלול חסר. וכיון דנפקי להו אאלול למה להו דנפקי אתשרי, וכי תימא דיל' עברוה לאלול, והאמ' ר' אבא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר, לא מצינו דלא אצטריך, הא אצטריך מעברינן ליה. פי', לא אצטריך שנראת הלבנה ביום ל', אבל אי אצטריך שלא נראית הלבנה ביום ל' מקדשין מחר שהוא יום ל"א, ויום ל' נותנין אותו לאלול ומעברין אותו. והא מקלקלא ראש השנה. פי' שכל הגולה וכל ארץ ישראל יעשו ראש השנה בל' באלול, כדאמרן, ועכשיו אם יעברו בית דין [את] אלול, נמצא שנתקלקל ראש השנה. ומהדר מוטב שתתקלקל ראש השנה ואל יתקלקלו כל המועדות.
<h2>דף כא:</h2>
מתני'. על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי, שבהן שלוחין יוצאין לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. ובזמן שבית המקדש קיים מחללין על כולן, מפני תקנת הקרבן. פי', על שני חדשים מחללין, עדים שראו את הלבנה מחללין את השבת לבוא ולהעיד לבית דין, מפני שבאילו חדשים תלוי תיקון המועדות, פסח בניסן, ויום הכיפורים וסוכות בתשרי, ובשני חדשים [הללו] היו שלוחין הולכין להודיע קביעותו לסוריא בהן. ותו לא, ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין. אמ' אביי הכי קאמ', על כלן שלוחין יוצאין מבערב [על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש. פי', על כולן שלוחין יוצאין מבערב] כיון שהסכימו בית דין [לקדש] למחר, מיד יוצאין ואין ממתינין עד למחר שישמעו מפי בית דין מקודש, אבל באלה השני' עד שלא ישמעו מפי בית דין מקודש אינן יוצאין, שמא ימלכו ויעברוהו. הילכך כיון שיציאת השלוחין תלויה בקידוש בית דין, וקידוש בית דין תלוי בעדות העדים, הן מחללין את השבת להודיע להם. ת"ר מניין שמחללין עליהן את השבת, שנ' [ויקרא כ"ג] אלה מועדי י"י מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם. פי', במועדם אפי' בשבת. יכול כשם שמחללין עליהן עד שיתקדשו, כך מחללין עליהן עד שיתקיימו, ת"ל, אשר תקראו אתם, על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם. פי' השלוחין שיוצאין להודיע בסוריא ובכל הגולה אינן רשיין לילך בשבת.
מתני'. בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. [ר' יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת]. מעשה שעברו עליו יותר מארבעי' זוג, ועיכבן ר' עקיב' בלוד, שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשלן לעתיד לבוא. אב ובנו שראו את החודש, ילכו, לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף השיני עם אחר. ר' שמע' אומ' אב ובנו וכל הקרובין כשירין לעידות החודש, אמ' ר' יוסי מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקיבלו הכהנים אתו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לבית דין קיבלו אתו ואת עבדו ופסלו את בנו. ר' יוסי אומ' אם נראה בעליל, כול'. פי', דכיון דנראה גלוי, בידוע שראו אתו בירושלם, ורבנן סברי זמנין דלא חזו ליה. מאי משמע דהאי עליל, לישנא דגלויי הוא, אמ' ר' אבהו דאמ' קרא [תהלים י"ב] אמרות י"י אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ.
<h2>דף כב.</h2>
ר' שמע' אומ' אב ובנו וכל הקרובין כשירין לעידות החדש. אמ' ר' לוי מאי טעמ' דר' שמע', דכת' [שמות י"ב] החדש הזה לכם ראש חדשים. עדות זו תהא כשירה בכם. ורבנ' עדות זו תהא מסורה לכם. פי', שלא יקבלו עדות החודש ויקדשו אתו אלא מומחין שבדור, דהיינו סנהדרין גדולה, ולא בא האי לכם, להכשיר את הקרובים.
מתני'. אילו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה, אף הן אינן כשירין לה. מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מרכיבין אותו על החמור, ואפי' במיטה, ואם צודה להם לוקחין בידם מקלות, ואם היתה דרך רחוקה לוקחין בידן מזונות, שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת, ויוצאין לעידות החודש, שנ' [ויקרא כ"ג] אלה מועדי י"י מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. פירש המורה שהמשחק בקוביא פסול משו' דאסמכתא לא קניא. ובפרק דיני ממונות בתרא [כ"ד ע"ב] פליגי ביה אמוראי דאמרי' התם משחק בקוביא מא קא עביד, אמ' רמי בר חמא משום דהוה ליה אסמכתא, ואסמכת' לא קניא. רב ששת אמ' כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עוסקין ביישובו שלעולם. ואיפסיק' היל' התם כרב ששת. ומלוה ברבית, לאו גזלן דאורייתא הוא למיפסליה משום [שמות כ"ג] אל תשת עד חמס, דהא מנפשיה יהיב ליה. ועיין בפרק דיני ממונות בתרא שפירשתי דמלוה ברבית פסול הוי מדאורייתא. והאי דתני ליה התם והכא גבי פסולין דרבנן, משו' דמיירי ברבית דרבנן, כדאמ' בפרק איזהו נשך [ס"א ע"ב] דאי זו היא תרבית, הוא רבית דרבנן, וכל אותו הפרק מדבר ברבית דרבנן, והכי קאמ' כל מלוה ברבית פסול ואפי' רבית דרבנן. וסוחרי שביעית אע"ג דחשידי באיסור תורה, אין שם לאו, אלא עשה, לאוכלה ולא לסחורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, והחשוד על עשה אינו חשוד על לאו, אלא מדרבנ' הן פסולין. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה. הא אשה כשירה לה אף הן כשירין לה. אמ' רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהן כשר לעדות אשה. אבל גזלן דאוריית' וכל פסולין דאורייתא, פסולין לעדות אשה.
מוליכין אותו על החמור ודחי שבות דרבנן, ואפי' בכתף על המיטה דהוא איסור דאורייתא. ואם צודה להן. כגון הבייתוסין והכותים שהן אורבין להם לעכבן כדי להטעות את החכמ'. שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת, שאם ראו את הלבנה בלילי שלשים הולכין כל הלילה וכל היום, ואע"פ שלא יגיעו לבית דין אלא סמוך לחשיכה, מקדשין יום שלשי', כדתנן [להלן ל' ע"ב] בראשנה היו מקבלין עידות החודש כל היום.
אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. בראשנה היו מקבלין עידות החדש מכל אדם, משקלקלו הכותים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. פי', אם (אנו מתירין) [אינן מכירים] אתו שהוא נאמן, ובית דין אינן מכירין אותו, משלחין עמו אחר ביום השבת להעיד עליו, והתירו לו חכמ' גם לזה לחלל את השבת.
<h2>דף כב:</h2>
מאי אחר, חד וחד מי מהימן, והתניא מעשה שבא הוא ועידיו עמו להעיד עליו, אלמא אין עד אחד נאמן להעיד עליו. אמ' רב פפא מאי אחר, זוג אחר. פי' שני עדים צריכין להעיד עליו, ואז מחללין, אבל עד אחד כיון שאינו נאמן להעיד עליו, אינו רשיי לילך עמו ביום השבת. אבל עד אחד שראה את החדש, רשיי לילך ביום השבת, ואע"פ שבית דין אין מקבלין עידות האחד שראה את החדש, כדאמ' בגמ' משפט כת' ביה, אעפ"כ הולך, שמא ימצא שם אחר ויצטרף עמו, כדתנן לעיל אב ובנו שראו את החודש ילכו כול', והשתא לתרויהו שרינן למיזל אע"ג דכחד דמו אזלי תרויהו, שמא יפסל האחד מהן, כל שכן האחד לבדו שראה, שהוא מותר לילך בשבת.
כי אתא עולא אמ' קידשו בית דין לירחא במערבא. אמ' רב כהנא לא מיבעיא עולא דגברא רבא הוא דמהימן. פי' ועושין על פיו המועדים יום אחד, אלא אפי' אינשי בעלמ' נמי מהימן, מאי טע' כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי. תניא נמי הכי בא מסוף העולם ואמ' קידשו בית דין את החדש נאמן.
פיס'. משקילקלו כול'. תנו רבנ' מה קילקול קלקלו [המינים], פעם אחת ביקשו בייתוסין להטעות את החכמ' ושכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, כול' עד באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. פי' הבייתוסי' דורשין [ויקרא כ"ג] ממחרת השבת, שבת בראשי', והיו עושין עצרת ביום ראשון, וכשיגיע ראש חודש ניסן בשבת הם שמחין, שיעשו כולן עצרת באחד בשבת, ופעם אחת חל יום שלשים באדר בשבת, ולא נראית הלבנה בו ביום, והיו צריכין בית דין לעבר אדר ולקדש ניסן באחד בשבת שהן ל"א לאדר, והשכירו עדים שיעידו כי ראש חודש ביום שלשים, שהוא יום שבת, ויקדשוהו בית דין, ויעשו עצרת באחד בשבת.
מתני'. בראשנה היו משיאין משואות, משקילקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. כיצד, היו משיאין משואות, מביאין כלונסות שלארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת שלפשתן, וכורכין במשיחה, ועולין לראש ההר, ומצית בהן את האור, מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שעושה כן בראש ההר השיני, וכן בראש ההר השלישי. מהיכן היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומבי' מעלה ומוריד עד שהוא רואה את כל הגולה לפניו כמדורת אש. [משקילקלו הכותים]. פי' שעשו משואות שלא בזמנן והטעו את ישראל. ואי קשיא בשלוחין נמי יכולין לקלקל, ולהקדים ולשלוח שלוחין משלהם להטעותן. תשובה, כיון שעתידין שלוחי בית דין לצאת אחריהן, מירתתי שאם יוודע לבני הגולה שבאו לקלקלן יהרגום וייסרו אותם.
<h2>דף כג:</h2>
עד שיראה כל הגולה כול', מאי גולה, אמ' אביי פומבדיתא. מאי כמדורת אש, תנא כל אחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש. אמ' ר' יוחנ' בין כל אחת ואחת שמונה פרסאות כמה הוו להו תלתין ותרתי. והא האידנ' טובא הוו, אמ' אביי איסתתומי איסתתום דרכי, שנ' [הושע ב'] לכן הנני סך את דרכך בסירים. [נ"א רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא דכתיב [איכה ג'] נתיבותי עוה]. ואומ' שם] גדר דרכי בגזית.
מתני'. חצר גדולה היתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסי' ובית דין בודקין שם, וסעודות גדולות עושין להם כדי שיהו רגילין לבוא. בראשנה לא היו זזין משם כל היום, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא זו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מיד הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, הרי אילו כאנשי העיר, ויש להן אלפים אמה לכל רוח.
כיצד בודקין את העדים, זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, ומכניסין הגדול שבהן, ואומ' לו, אמור כיצד ראיתה את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה, [וכמה היה גבוה, ולאן היה נוטה וכמה היה רחב] אם אמ' לפני החמה לא אמ' כלום. היו מכניסין את השיני, ובודקין אותן אם נמצאו דבריהן מכוונין, עידותן קיימת, ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים, לא שצריכין להם, אלא שלא יצאו בפחי נפש, כדי שיהו רגילין לבוא. ראש בית דין אומ' מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אתו, ר' אלעזר בר צדוק אומ' אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים. כיצד ראית את הלבנה כול'. אילו שאילות תלויות בחכמות השמים, ומי שאינו בקי בחכמה לא יוכל לעמוד עליהם. ורבינו משה בן מיימון כתב על סדר המועדים שחיבר על אילו השאילו' חכמות גדולות.
<h2>דף כד.</h2>
ראש בית דין אומ' מקודש כול'. מנלן אמ' ר' אבא אמ' ר' חייא בר גמדא אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר' אמ' קרא [ויקרא כ"ג] וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל. מיכן שראש בית דין אומ' מקודש. וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. מנלן אמ' רב פפא אשר תקראו אותם, קרי ביה אתם. מקודש מקודש תרי זמני למה לי, דכת' מקראי קודש. אם לא נראה בזמנו. פי', זמנו הוא יום שלשים, ואם לא נראה ביום שלשים דהוה ליה ראש חדש ביום ל"א, אין מקדשין אותו, לפי שעבר זמנו.
מתני'. דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא ובכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואו' לו כזה ראיתה או כזה. מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמ' ר' יוחנן בן נורי עידי שקר הם, וכשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל. אמ' ר' דוסא בן הרכינס עידי שקר הם, היאך מעידין על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. אמ' לו ר' יהושע רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות כחשבונך, הלך ומצאו ר' עקיבא מיצר, אמ' לו יש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנ' [ויקרא כ"ג] אלה מועדי י"י מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי אלא אילו. בא לו אצל ר' דוסא בן הרכינס, אמ' לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו שלרבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין שעמד מימות משה ואילך שנ' [שמות כ"ד] ויעל משה נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישר', ולמה לא נתפרשו שמותן שלזקנים הללו, אלא ללמדך שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו שלמשה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך לו אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמ' לו בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי. והיכי עבד רבן גמליאל הכי [כ"ד ב'] והתניא לא תעשון אתי [שמות כ'] לא תעשו בדמות שמשיי המשמשין לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. ואיבעיתימ' דפרקים הוה, ואי בעיתימא להתלמד שני דאמ' מר [דברים י"ח] לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. תניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, אבל עושה הוא שלחמשה ושלששה ושלשמונה, ושלשבעה לא יעשה אפי' שלשאר מיני מתכות. תניא לא תעשון בדמות שמשי שמשמשין לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת.
<h2>דף כה.</h2>
פיס'. ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. פי' הלבנה ישנה ראו שחרית במזרח, והחדשה ראו ערבית במערב, ואמ' ר' יוחנ' בן נורי עידי שקר הם, שלא יתכן דבר זה דקיימלן כ"ד שעי מיכסי סיהרא בין ישנה ובין החדשה, ורבן גמליאל [קיבלן] ואמ' להם כך מקובל אני מבית אבי אבא, שפעמים בא בארוכה פעמים שבא בקצרה. ראינוהו בזמנו ביום ל', ובלילי עיבורו דהיינו ל"א, שהוא מוכיח לעיבור החדש, לא נראה.
<h2>דף כה:</h2>
ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד יעמדו שנים [ויעידו לפניהם ויאמרו מקודש מקודש. ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו השנים] ויושיבו מחביריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש שאין היחיד נאמן בפני עצמו. פי', ראו הלבנה בית דין ביום שלשים, ואע"פ שכל יש' ראו אותם, וכבר נתפרסם הדבר, כיון שלא הספיקו לקדשו עד שחשיכה, אין קובעין ראש חודש ביום ל', אלא הרי זה מעובר, ונותנין יום ל' לאלול, וקובעין ראש השנה ביום ל"א, משום דבענן קידוש בית דין, כדכת' [ויקרא כ"ג] אשר תקראו אותם. ואינמי לא ראוהו בית דין, אלא העדים, ובאו לבית דין ביום ל' ונחקרה עידותן קודם חשיכה, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר, ולא אמרי' תיהוי חקירת העדים כתחילת דין, ומקודש כגמר דין, ותנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, אלא בענן דליהוי קידוש בית דין ביום, שהוא עיקר, וכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. ואם ראוהו בית דין בלבד, ואין אחרים שיעידו בפניהם, נפרדין שנים מהן, ומעידין לפני השאר, והשאר מקדשין.
ואמאי, לא תיהוי שמיעה גדולה מראייה. פי', אם לא ראו בית דין מקדשין על פי מה ששומעין מפי העדים, ועכשיו הם ראו בעצמן, ולא יקדשו. אמ' ר' זירא שראוהו בלילה. פי' שאותה ראייה אינה ראייה לקדש עליה, משו' הכי הן צריכין לשמוע מפי עדים. ואם ראוהו שלשה דיינין ואין אחרים שיעידו בפניהן, וכגון שראוהו בלילה כדאמ' שאינן יכולין לקדש על פי הראייה, והן צריכין לשמוע העדים, יעמדו שנים מהן ויעידו, ויושיבו שנים אחרים אצל חבירם, מפני שאין קידוש החדש ביחיד, ואפי' הוא מומחה שכשר בדיני ממונות, אינו כשר בקידוש החדש, עד שיהו שלשה. ואותם השנים שהעידו אינן רשאין להצטרף עם השלישי לקדש, דאין עד שהעיד כבר עידותו לפני בית דין חוזר להיות דיין, אבל השלישי אע"פ שראה העדות, כיון שלא הגיד לבית דין, עד נעשה דיין.
<h2>דף כו.</h2>
מתני'. כל השופרות כשירין חוץ משלפרה, מפני שהוא קרן. אמ' ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, שנ' [יהושע ו'] והיה במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר, שופר שלראש השנה שליעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות של זכרים כפופין, ופיו מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע, ושופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, ר' יהודה אומ' בראש השנה תוקעין בשלזכרים וביובל בשליעלים. [פי', של פרה נקרא קרן, דכתיב [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. א"ר יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, דכתיב והיה במשוך היובל, ויובל הוא איל, שכן בכרכי הים קורין לדיכרא יובלא]. שפיר קאמ' ליה ר' יוסי לרבנ', כל השופרות נקראו שופר ואיקרו קרן, שלפרה, קרן איקרי, שופר, לא איקרי. וקיי"מלן כרבנן.
<h2>דף כו:</h2>
שופר שלראש השנה שליעל פשוט, פי' שטנבוק בלע', והיעלים קרניהן פשוטין. ומפרש בירושלמי [פ"ג ה"ג], אמ' ר' יונה כדי שיפשיטו לבם בתפילה. ופיו מצופה זהב, בשלמקדש מיירי. ושתי חצוצרות מן הצדדין, כדי שישימו החביב באמצע. שופר מאריך לאחר שפוסקין החצוצרות תקיעתן נשמע קול תקיעת שופר. ובתעניות שלזכרים, הן אלים, שקרניהן כפופין, שכל אדם יעמוד כפוף לפני הבורא, שמצות היום בחצוצרות, דלכינופיא בעלמ' נינהו, וכל כינופיא בחצוצרות. אמ' ר' לוי מצות ראש השנה ויום הכיפור' בכפופין והתנן שופר שלראש השנה שליעל פשוט, הוא דאמ' כר' יהודה. ולימא הל' כר' יהודה, אי אמ' הלכה כר' יהוד' הוה אמינא אפי' ביובל נמי קמ"ל.
<h2>דף כז.</h2>
ופיו מצופה זהב. ורמינהי ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר. אמ' רב פפא כי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פיו תנן. [פיס'. ושתי חצוצרות מן הצדדים]. ותרי קלי מי משתמעי, והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. ומהדר, תרי קלי מחד גברא לא משתמעי, תרי קלי מתרי גברי משתמעי. פי', אם שם אדם בפיו שופר וחצוצרת, ותקע בשתיהן, אין אדם מבין ממנו לא קול שופר ולא קול חצוצרת, אבל מתרי גברי [משתמעי] שזה תוקע [בשופר] וזה תוקע בחצוצרת, אם רוצה ליתן דעתו לשמוע קול השופר אין קול חצוצרת מבלבלו או אם רוצה לשמוע קול החצוצרת אין קול השופר מבלבלו. אבל אם רוצה לשמוע ולכוין דעתו בשתיהן אינו יכול כדבענן למימר לקמן [ל"ד ע"ב]. ומתרי גברי מי משתמעי, והתניא בתורה אחד קורא ואחד מתרג', ובלבד שלא יהיו שנים קורין ושנים מתרגמין, הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגילה אפי' עשרה קורין, אלמא כיון דחביבא עליה יהיב דעתיה ושמע, הכא נמי יהיב דעתיה ושמע.
רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כי מתני', פי', לעשות שופר וחצוצרת. אמ' ליה רבא לא אמרן אלא במקדש, תניא נמי הכי בד"א במקדש. פי', דכת' שופר, וכת' חצוצרת [במדבר י'] ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. אבל בגבולין מקום שיש שופר, דהיינו בראש השנה, אין חצוצרת. ומקום שיש חצוצרת, דהיינו בתעניות, שתוקעין בהן לכינופייא כדי לקבץ את העם, אין שופר. אמ' רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קראה, בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך י"י, לפני המלך י"י הוא דבענן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא. ופיו מצופה כסף. מאי שנא התם דדהב ומאי שנא הכא דכסף, איבעיתימא כל כינופיא דכסף, דכת' [שם] עשה לך שתי חצוצרות כסף. ואיבעיתימ' התורה חסה על ממונן שליש', התם נמי נעביד דכסף, כבוד יום טוב עדיף.
מתני'. שופר שנסדק ודיבקו פסול. דיבק שברי שופרות פסול, ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר. פי' אם נסדק לאורכו ודיבקו פסול, משו' דנתקלקל השופר, ושוב אין לו תקנה בדיבוק, וכמאן דליתיה דמי, כיון דלאורכו נסדק. דיבק שברי שופרות, כגון שנחתכו לרוחבו, ויש להן תקנה בדיבוק, ויפה תוקע, אלא משום הכי פסול משום דמיחזי כשנים ושלשה שופרות, ושופר אחד אמ' רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות, ולאו דווקא שברי שופרות אלא הוא הדין נמי לשופר אחד שחתכו חליות [חליות] לרחבו, ודיבקו פסול. ת"ר ארוך וקיצרו כשר. גרדו והעמידו על גלדו כשר. ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא, אם קול חיצון שמע לא יצא.
<h2>דף כז:</h2>
מתני'. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. [גמ'] אם קול הברה שמע לא יצא. אמ' רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור, אבל אותן העומדין בבור יצאו.
ת"ר גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר. גרדו והעמידו על גלדו כשר. הניח שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא אם קול חיצון שמע לא יצא. [הפכו ותקע בו לא יצא]. אמ' רב פפא לא תימא דהפכיה כי כיתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, מאי טע' כדרב מתנה, דאמ' רב מתנה והעברת [ויקרא כ"ה] דרך העברתו בענן. דיבק שברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומ' במינו כשר שלא במינו פסול. פי', בעל כורחין אית לן לפרושי במינו כשר, כגון, שאינו מעכב את התקיעה, שאם מעכב את התקיעה פסול. אבל שלא במינו, אע"פ שאינו מעכב פסול. מכלל דתנא קמא סבר אע"פ שאינו מעכב את התקיעה, בין במינו בין שלא במינו פסול. וסתם מתני' דתנן אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, ר' נתן היא.
וכמה שיעור תקיעה, פירש רבן שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה מיכן ומיכן. היה קולו דק או עבה או צרוד כשר, שכל הקולות כשירין בשופר. נסדק לאורכו פסול, לרוחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. פי' אבל לאורכו אין לומר בו אם נשתייר, דנסדק כולו משמ', אבל אם נסדק חציו לאורכו ובחציו שנשאר אצל פיו יש בו שיעור תקיעה כשר. ודין אחד הוא זה עם נסדק לרחבו, והוא שאינו מעכב את התקיעה, אבל אם מעכב את התקיעה חותך את הסדוק ומשליכו והשאר כשר.
<h2>דף כח.</h2>
אמ' רבה שמע מקצת תקיעה בבור, ומקצת תקיעה חוץ לבור. מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר, לא יצא. (כ)דבענ' ראש תקיעה וסופה בכשרות, אבל אם התחיל [שלא בכשרות] והשלים בכשירות כשיעור תקיעה יצא.
אמ' רבא התוקע בשופר שלעולה, או בשופר שלשלמי' יצא, מאי טעמ' מצות לא ליהנות ניתנו. אמ' רב יהוד' בשופר שלע"ז לא יתקע, ואם תקע יצא. בשופר שלעיר הנידחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא, מאי טע' עיר הנידחת כתותי מיכתת שיעוריה. אמ' רב' המודר הנאה מחבירו חבירו תוקע לו תקיעה שלמצוה. ואמ' רבא המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא, כפאו מאן, אילימא כפאו שיד, והתניא עתים חלום עתים שוטה, כשהוא חלום הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אמ' רב אשי שכפו אותו פרסיים.
אמ' רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פי' לשורר ולנגן, ולא לשם מצוה.
<h2>דף כח:</h2>
אלמא קסבר רבה מצות אין צריכות כוונה, ור' זירא פליג עליה. ואמ' ליה ר' זירא לשמעיה [כ"ט א'] איכוון ותקע לי, אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה, כל שכן שומע. והיל' כר' זירא, דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ותנן נמי בפרקין היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אלמא מצות בעו כוונה. ורבה מוקי לה בשינויי דחיקי, וקיימלן אשינויי דחיקי לא סמכינן. ואותבינן לר' זירא מיהא דתנן אם כיון לבו יצא, והא האיך לא קא מיכוין אדעתא דידיה, ואין כאן כוונת משמיע. ומהדר רבא בשליח צבור עסיק' דדעתיה אכוליה עלמא.
<h2>דף כט.</h2>
[מתני']. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו שלמשה שוברות מלחמה או עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי למעלה, ומשתעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בו, [במדבר כ"א] ויאמר י"י אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי למעלה, ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין.
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. [גמ'] ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים ויש' גרים ועבדים משוחררין, טומטום ואנדרוגינס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אנדרוגינס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו. (טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו). מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמ' רב נחמן בר יצח' אף לעצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות.
תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. פי' כל הברכות שהן חובה אע"פ שיצא מוציא, שכל ישראל ערבים זה לזה, וחובת חבירו מוטלת עליו. אבל ברכת הלחם והיין ושאר מיני פירות שאינו חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אם יצא אינו מוציא. בעי רחבה ברכת הלחם שלמצה וברכת היין שלקידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דיל' ברכה לאו חובה היא. ת"ש דאמ' רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש ליה.
<h2>דף כט:</h2>
ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהן. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו, כדי לחנכן במצות. ובהלל ובמגילה אעפ"י שיצא מוציא.
יום טוב שלראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנ' בן זכיי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמ' ר' אלעז' לא התקין רבן יוחנ' בן זכיי אלא ביבנה שיהו תוקעין בלבד. אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת היתה יתירה ירושלם על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד. פי', אבל לא במדינה בכל עיר ירושלם, וכל שכן בגבולין. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, ואפי' סנהדרין שלעשרים ושלשה, כדי לעשות זיכר למקדש. אמר ר' אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכיי אלא ביבנה, שהיתה שם סנהדרין גדולה שלשבעים ואחד בימיו שלר' אליעזר, וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין גדולה, אבל לא בבית דין שלעשרים ושלשה. אמרו לו אחד יבנה שהיתה שם סנהדרין גדולה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין, ואפי' שלעשרים ושלשה. מנהני מילי אמ' ר' לוי בר לחמא אמ' ר' אחא בר חנינא כת' אחד אומ' [ויקרא כ"ג] שבתון זכרון תרועה, וכת' אחד אומ' [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם. הא כיצד כאן שחל להיות בחול כאן שחל להיות בשבת. אמ' רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן. ועוד מלאכה היא דאצטרי' קרא למעוטה. והא תנא דבי שמואל [במדבר כ"ט] כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינו מלאכה. אלא אמ' רבא מדאורייתא, בגבולין נמי תקעי', והכא היינו טע' כדרבה, דאמ' רבה הכל חייבי' בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין [בתקיעת שופר], גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמ' דמגילה והיינו טעמ' דלולב.
פיס'. אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. אמרו לו היינו תנא קמא, איכא ביניהו בית דין דאקראי. פי', תנא קמא סבר דווקא בכל מקום שיש בו בית דין קבוע, אבל אי איקרו בית דין, והלכו מעיר לעיר, ואין דעתן ליקבע שם, והיו שם ביום טוב שלראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין לפניהן, שמא יתקעו גם לשנה הבאה שלא יהיו שם בית דין. [ו]אמרו לו, אתי לטפויי מילתא, דאפי' בבית דין דאיקרו תוקעין, ולא גזרי'.
אמ' רב הונא ועם בית דין. פי' האי דהתקין לתקוע בכל מקום שיש [בו בית] דין דווקא עם בית דין, מאי עם בית דין, לפני בית דין, לאפוקי שלא בפני בית דין, דלא.
<h2>דף ל.</h2>
פיס'. ועוד זאת היתה ירושלם יתירה כול'. פי', זו המעלה היתה ירושלם יתירה על יבנה אחר שחרב בית המקד', שבימי המקדש לא היו תוקעין במדינה, אבל אחר חורבן בעוד שהיה בית דין בירושלם, היו תוקעין בעיר, וגם תוקעין בעיירות הסמוכות לה, בתוך התחום, שהם יכולות לבוא לה באותו היום פרט לרחוקה שהיא חוץ לתחום, שאין תוקעין בה אפי' היא רואה ושומעת. רואה, פרט ליושבת בנחל, שאם העיר יושבת במקום עמוק, ואינה רואה ירושלם, אע"פ שקרובה לה ושומעת קולה אין תוקעין. שומעת, פרט ליושבת בראש ההר, ומחמת גובהו שלהר אינה שומעת קולה, אבל היא רואה אותה. ויכולה לבוא, פרט למפסיק בה נהרא. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין, ולא בכל העיר, כל שכן בעיירות הסמוכות לה. והאי דתני ועוד זאת, דמשמע מעלה אחרת היתה לירושלם על יבנה. מאי ועוד זאת, ואמרי' חסורי מיחסרא והכי קתני דאילו בירושלם היו תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד. ומשום הכי קתני ועוד זאת, כלומר לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא שהיו תוקעין בכל ירוש' שלא בבית דין, מה שאין כן ביבנה, אלא גם בעיירות הסמוכות לה היו תוקעין. ואי קשיא ליתני הך סיפא, ולא אצטריך רישא, דהשתא בעיירות הסמוכות לה תוקעין, כל שכן בירושלם עצמה דתוקעין שלא בפני בית דין. רישא נקט, משו' יבנה, [דביבנה] לא היו תוקעין אפי' בעיר עצמה שלא בפני בית דין, וסיפא נקט בשביל ירושלם, דאפי' בעיירות הסמוכות לה היו תוקעין.
מתני'. בראשנה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנ' בן זכיי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זיכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור. פי' דכת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון וגומ', ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים, אלמא במקדש שבעה ימים, ובמדינה יום אחד. מנלן דעבדינן זיכר למקדש אמ' ר' יוחנ' אמ' קרא [ירמיה ל'] כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם י"י כי נידחה קראו לך ציון היא דורש אין לה. מכלל דבעיא דרישה.
פיס'. ושיהא יום הנף כולו אסור. פי' יום שיני שלפסח, שהיא יום הנפת העומר, יהא כולו אסור לוכל חדש דמדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים הקרבת העומר מתרת החדש, ובזמן שאין בית המקדש קיים, משהאיר מזרח מתיר, דכת' [ויקרא כ"ג] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, זהו משהאיר מזרח, וכת' [שם] עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דהיינו משהקריבו העומר, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, ובזמן דליכא עומר עד היום הזה. ועכשיו דליכא בית המקדש קיים וליכא עומר, היה מן הדין שהאיר מזרח מתיר, והוא התקין שיהא כל היום אסור. מאי טע', מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אשתקד לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול, ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוה בית המקדש קיים האיר מזרח התיר. ועכשיו דאיכא עומר, עומר מתיר. ודיל' מיבני סמוך לשקיעת החמה, שאין יכולין להקריבו עד הערב.
<h2>דף ל:</h2>
מתני'. בראשנה היו מקבלין עידות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנ' בן זכיי שיהו מקבלין עידות החדש כל היום. עיין פתרון זו השיטה בפר' קמא דיום טוב [ד' ע"ב].
<h2>דף לא.</h2>
ואמרי', במוספי דשבתא מאי. פי', מה שיר היו אומ' בקרבן מוסף שלשבת. אמ' רב חנן בר אבא אמ' רב הזי"ו ל"ך. פי' מחלקין פרשת האזינו לששה פרקים, וכל פרק אומ' בשבת אחד, (אחד) ראשונה אומר האזינו עד זכור ימות עולם. ושבת שנייה מזכור ימות עולם עד ירכיבה' על במתי ארץ. ושלישית מירכיבהו עד וירא י"י וינאץ. הרביעית מוירא י"י וינאץ עד לולי כעס אויב. והחמישי מלולי כעס אויב עד כי ידין. וששית מכי ידין עד סוף השירה. ואמ' רב חנן בר רבא אמ' רב כדרך שחלוקין כאן כך חולקין בבית הכנסת, פי' ששה בני אדם קורין השירה כסדר זה, כל אחד פרקו, והשביעי גומר הפרשה.
<h2>דף לא:</h2>
מתני'. אמ' ר' יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכיי שאפי' ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד. פי' אע"פ שעיקר הקידוש תלוי בו, כדתנן [לעיל כ"ד ע"א] ראש בית דין אומ' מקודש, התקין שלא יהו צריכין לילך במקום שהלך הראש, אלא למקום הוועד שלישיבה, והם יקדשו אותו בלא הראש. ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר לנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלא איהי בתריה, כתב פתיחא עילויה. אמ' ליה רב אשי לאמימר והתנן אפי' ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד, אמ' ליה הני מילי לעידות החדש, דאם כן נמצאת מכשלן לעתיד לבוא, אבל הכא עבד לווה לאיש מלוה [משלי כ"ב]. ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחת מט' תקנות שתיקן רבן יוחנ' בן זכיי.
<h2>דף לב.</h2>
מתני'. סדר ברכות, או' אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומ' עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ר' יוחנ' בן נורי, אמ' לו ר' עקיבה אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר. אלא או' אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת השם ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואו' עבודה והודאה וברכת כהנים. וקיימל"ן הל' כר' עקיבה מחבירו, וכך אנו עושין. אלא שאנו אומ' ברכת מלכיות עם כל תפילה ותפילה עם קדושת היום, ואנו חותמין מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ודין היה שלא נברך ברכה זו אלא במוסף, שנאמר מלכיות זכרונות ושופרות, ולא בערבית ושחרית ומנחה, אלא שתיקנו הגאונים לומר ברכה זו על כל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום מלכות, ואנו ממליכין אותו עלינו בכל תפילותינו.
מתני'. אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ר' יוח' בן נורי אומ' אם אמ' שלש שלש יצא. אין מזכירין מלכיות וזכרונות ושופרות שלפורענות, מתחיל בתורה ומשלים בנביא, ר' יוסי אומ' אם השלים בתורה יצא. איבעי' להו היכי קתני שלש מן התורה שלש מן הכתובים שלש מן הנביאים דהויין להו תשע, ואיכא בינייהו חדא. או דיל' אחד מן התורה ואחד מן הנביאי' ואחד מן הכתובים ואיכא ביניהו טובא. ופשיט שלש מכולן, כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראל. אמ' רב המנונא אמ' שמואל הל' כר' יוח' בן נורי.
מתני' אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות שלפורעניות, זכרונות כגון [תהלים ע"ח] ויזכר כי בשר המה וגו'. מלכיות, כגון [יחזקאל כ'] חי אני נאם י"י אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלך עליכם. ואע"ג דאמ' רב חסדא כל כי האי ריתחא לירתח קב"ה עלן ולפרקינן, כיון דברתחא אמירא אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן, שופרות כגון [הושע ה'] תקעו שופר בגבעה, אבל אם בא לומר מלכיות זכרונות ושופרות לפורעניות שלאומות העולם מזכיר, מלכיות כגון [תהלים צ"ט] י"י מלך ירגזו עמים, אינמי [שם י'] י"י מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, שופרות כגון [זכריה ט'] וי"י אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, זכרונות כגון [תהלים קל"ז] זכור י"י לבני אדום. אין מזכירין זכרון יחיד אפי' לטובה, כגון [נחמיה ה'] זכרה לי אלהי לטובה. וכגון [תהלים ק"ו] זכריני י"י ברצון עמך.
<h2>דף לב:</h2>
ר' יוסי אומ' אם השלים בתורה יצא. אם השלים דיעבד אין לכתחילה לא, והתניא ר' יוסי אומ' המשלים בתורה הרי זה משובח. ואוקימ' דהכי קאמ' ר' יוסי משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. תניא נמי הכי אמ' ר' אלעזר ביר' יוסי וותיקין היו משלימין אותה בשלתורה. בשלמא זכרונות שופרות איכא טובא, אלא מלכיות תלתא הוא דהויין, י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו [במדבר כ"ג], ויהי בישורון מלך [דברים ל"ג], י"י ימלוך לעולם ועד [שמות ט"ו]. ואנן בענן עשר, וליכא, אמ' רב הונא תנא שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד [דברים ו'] מלכות דברי ר' יוסי, ר' יהוד' אומ' אינה מלכות. וידעת היום והשבות אל לבבך כי י"י הוא האלהים וגו' אתה הראית לדעת וגו' מלכות [שם ד'] דברי ר' יוסי, ר' יהוד' אומ' אינה מלכות.
מתני'. העובר לפני התיבה ביום טוב שלראש השנה, השיני מתקיע. ובשעת ההלל, הראשון מקרא את ההלל. פי' השיני, המתפלל תפילת מוסף. מאי שנא השיני מתקיע, משום דברב עם הדרת מלך, [משלי י"ד] איהכי הלל נמי משו' דברב עם הדרת מלך, אלא מאי שנא ראשון, מקרא את ההלל, משו' דזריזין מקדימין למצות, תקיעות נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות, אמ' ר' יוחנ' בשעת השמד שנו. פי' שלא היו רשיין לקיים המצות, והיו אורבין להם כל שש שעות שלקץ תפילת שחרית, לפיכך העבירוה לתקוע במוסף. מדקתני ובשעת ההלל, מכלל דבראש השנה לא אמרי' הלל, מאי טעמ' אמ' ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו שלעולם מפני מה אין יש' אומ' הלל בראש השנה וביום הכיפורים. אמ' להם איפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומ' שירה.
מתני'. שופר שלראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא בלא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין בהן עד שילמודו, והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא. אין מפקחין עליו את הגל. השתא דרבנן אמרת לא, דאוריי' מיבעיא, זו ואין צריך זו קתני. פי' תחומין דרבנן, ופיקוח הגל בעו מרא וחצינא והוי איסור' דאורית' שהוא סותר. [מאי טע' יום טוב עשה ולא תעשה הוא, ולא אתי עשה, ודחי לא תעשה ועשה.
<h2>דף לג.</h2>
אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות, מגלא. פי' שאין דרך מגל לחתוך שופרות בו והויא לה חתיכה כלאחר יד. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, סכינא, שדרכן בכך לחתוך בו שופרות, והויא לה מלאכה חשובה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן, מים או יין אין מי רגלים לא, מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומ' יין או מים כדי לצחצחו מותר, מי רגלים אסור מפני הכבוד.
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב, הא נשים מעכבין, משום דעברי בבל תוסיף. והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב. אמ' אביי לא קשיא הא ר' יהוד' הא ר' יוסי ור' שמע', דתניא, [ויקרא א'] דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, ר' יוסי ור' שמע' אומ' נשים סומכות רשות. פי', דווק' בלא ברכה, אבל אם בירכו אשר קידשנו במצוותיו וציונו, גילו דעתן שלשם חובה הן עושות, ואיכא תרתי לאיסור', חדא דעוברות בבל תוסיף, וחדא דאיכא ברכה לבטלה. אבל בלא ברכה שאין כוונתן אלא לרשות בעלמ', שרי. והוא הדין על נטילת לולב כיוצא בהן. עיין בערך ע"ח בספר המכריע. פיס'. אבל מתעסקין בהן עד שילמודו. אמ' ר' אלעזר ואפילו בשבת, תניא נמי הכי מתעסקין בהן עד שילמודו, ואפי' בשבת, ואין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב, הא גופא קשיא אמרת אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב, הא בשבת מעכבין, והא אמרת מתעסקין בהן שילמודו, ואפי' בשבת, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך.
<h2>דף לג:</h2>
מתני'. סדר תקיעות שלש שלשלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות, תקע בראשנה ומשך בשנייה כשתים, אין בידו אלא אחת. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים. כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד, רבן גמליאל אומ' שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. פי', סדר תקיעו' הן שלש, אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות. וכל תקיעה ותקיעה שלש הויא, תקיעה ותרועה ותקיעה, הרי תר"ת למלכיות, ותר"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות.
שיעור תקיעה כשלש תרועות. והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמ' אביי תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי, כתרועות דכולהו בבי. פי', והכי קאמר שיעור שלש תקיעות שבשלשת הבבות כשיעור שלש תרועות שבהן. ותנא ברא קא חשיב דחד בבא, ולא פליגי.
שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. פי', יבבות הן קולות סמוכין זה לזה, ושברים הן קולות מופסקין, ומפני זה נקראו שברים. אמ' אביי בהא ודאי פליגי, דכתיב [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמ' יום יבבא יהא לכון, וכת' באימיה דסיסרא [שופטים ה'] בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר אימיה דסיסרא גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל.
ת"ר מניין שבשופר, תל' לומ' [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין, ת"ל בחדש השביעי, שאין ת"ל בחדש השביעי, דהא בכמה דוכתי כת' שיום הכיפור' הוא בחדש השביעי, ומה ת"ל בחדש השביעי, שיהו כל תרועות שלחדש השביעי כזה. ומניין שפשוטה לפניה, ת"ל והעברת שופר תרועה. פי', והעברת פשוטה משמ' העברת קול אחד, ומניין שפשוטה לאחריה, ת"ל תעבירו שופר, ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין ת"ל בחדש השביעי, ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות שבחדש השביעי כזה.
<h2>דף לד.</h2>
שלש שלשלש שלש, ת"ל [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה, וכת' [שם כ"ג] שבתון זכרון תרועה, וכת' [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם. ומניין ליתן את האמור שלזה בזה ואת האמור שלזה בזה. פי' ששני מקראות כת' ביום הכיפורים, אחד שליובל, ושתים בראש השנה, ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה, הא כיצד שלש שהן תשע.
שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה שברים. אתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה, מה נפשך, אי ילולי הוא, תרועה ניעביד שלשה שברים לא נעביד, ואי גנוחי הוא, שלשה שברים נעביד תרועה לא ניעביד. מספקא ליה אי גנוחי הוא אי ילולי היא. מתקיף לה רב עוירא ודיל' ילולי הוא, וקא מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה. דהדר עביד תר"ת. מתקיף לה רבינא ודיל' גנוחי הוא, וקא מפסקא תרועה בין שלשה שברים לתקיעה, דהדר עביד תש"ת. איהכי דר' אבהו למה לי, אי ילולי הוא הא קא עביד, אי גנוחי הוא הא קא עביד, מספקא ליה דיל' גנח ויליל, איהכי נעביד נמי איפכא תרש"ת, דיל' יליל וגנח, סתמא דמילתא כי מיתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל. ואי קשיא דר' אבהו דעבד כמאן, והא בין לתנא דידן בין לתנא דברייתא לא עבדא אלא חדא או גנוחי או ילולי. ואי מסתפקא ליה כמאן היל' ליעביד, תר"ת תש"ת, תשר"ת למה לי. תשובה בכמה מקומות בתלמוד תמצא שעוקרין האמוראין דברי התנאין עלפי קבלה שהיתה להם מרבותיהן או שמצאו ברייתות כדבריהן. נמצא שהרוצה לשומען על סדר ברכות צריך לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. וכשתוקעין אותו בישיבה אם רוצה לעשות שלשה פעמים כסדר הזה עושה, ואם רוצה לעשות ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת עושה ויצא, או בג' תש"ת או בג' תר"ת. וכתב רבינו יצחק זצ"ל נהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה, ומפני שהציבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות תוקעין תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת, ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר הברכות כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעו', הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודיי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת פעם אחת על סדר ברכות שלא להטריח את הציבור, וכן נוהגין בכל העולם ובשתי ישיבות. וכמה נראה לי מנהג זה, רע, שכשאתה תוקע למלכיות תשר"ת כאילו לא עשית כלום, וכן תש"ת לזכרונות, וכן תר"ת לשופרות. ויותר טוב הוא שלא לעשותן כלל, אלא כיון שאנו עושין אותן כדי לשומען על הסדר שלברכות הנכון לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ואם מפני טורח הציבור, על הקרובה שאנו אומ' אין חוששין לטורח ציבור, ובשעה קלה שלתקיעות אנו חוששין לטורח ציבור. וכיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות, אותן שלישיבה הן העיקר, וכיון שבירך על אותן שלישיבה, אין צריך לחזור ולברך על אותן שלעמידה, אלא לשומען על סדר ברכות. ומותר להשיח בין אילו לאילו, שאין תוקעין אותן שלעמידה, אלא לשומען על סדר ברכות, ומכל מקום ידי חובתו יצא בישיבה.
פיס'. תקע בראשנה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. אמ' ר' יוחנ' שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא. תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא, מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה ואפי' בסירוגין, ואפי' כל היום כולו, יצא. כך היא כתובה בספרים, וכך פירושה, שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום, יצא מאדם אחד, אבל מתשעה בני אדם כאחת לא יצא, דתרי קלי לא משתמעי. תקיעה מזה ותרועה מזה, שמע ט' תקיעות מט' בני אדם זה אחר זה אפי' בסירוגין, אפילו כל היום כולו יצא. וברישא אשמעי' היכא דשמעינהו לט' תקיעות מאדם אחד, אבל היכא דשמעינהו מט' גברי ובסירוגין הוה אמינא לא מצטרפי קמ"ל סיפא דמצטרפי. והמורה משביש לא יצא, וגריס יצא, משום דאוקימנה [לעיל כ"ז ע"א] תרי קלי מתרי גברי משתמעי [ואין נראה לי דמאי דאמרן לעיל תרי קלי מתרי גברי משתמעי] כי אמרי תרויהו חדא מילתא, דומיא דמקרא מגילה והלל, דשנים קורין יחד ואין קול זה מערבב את קול חבירו. אינמי שופ' וחצוצרות דראש השנה, שאין מצות היום אלא בשופר, ולא מיחייב לשמוע שופר וחצוצרות, התם ודאי אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא אמרי' קול החצוצרת מערבב את קול השופר, ולא שמע ליה. אבל לשמוע ולהבין שני הקולות ביחד, כגון זה ששומע ט' תקיעות ביחד מט' בני אדם, אין כח באוזן לשמוע כולן ביחד, ולא בלב לחלק כוונתו ביחד, לכולן ולהבינן, כי אם הבורא לבדו נתן זה הכח לישראל, כשאמ' זכור ושמור בדיבור אחד, ששמעו אותם, והבינו אותן ביחד, אבל מפי אדם אין אדם יכול להבין שני דברים ביחד. ובודאי אי הוו תקעי ליה ב' גברי ועבדי ליה סדר תקיעות כאחד, ומאי דתקע זה תקע זה, בכי האי גוונא אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא מערבב חד לחבריה, אבל לשמוע תקיעה מזה ותרועה מזה ביחד אין כח באוזן לשמוע ולא בלב להבין. ומי אמ' ר' יוחנ' הכי, והאמ' ר' יוחנ' משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש, לא קשיא הא דידיה והא דרביה. וקיימל"ן כדידיה.
<h2>דף לד:</h2>
ת"ר תקיעה וברכות שלתעניות אין מעכבות זו את זו, תקיעות וברכות שלראש השנה ושליום הכיפורים מעכבות זו את זו, מאי טע' כדרבא דאמ' רבא אמ' הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות, זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. פיס'. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר כול'. טע' דלא הוה ליה שופר מעיקרא, הא הוה ליה שופר מעיקר' כי שמע להי אסדר ברכות שמע להי.
רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמ' ליה לשמעיה כד נחירנא לך תקע לי, אמ' ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. פי' בחבורת הציבור. תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות, בד"א בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ו[לא] על סדר ברכות. ואנן השתא אפי' בחבר עיר, עבדינן בישיבה שלא על סדר ברכות כר' יצחק, והכא נמי צריך לומר שקבלה היתה בידם לעשות כן שלא כדברי התנאין.
יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. פי' כרבנן דאמרי כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ואינו יכול להיפטר על ידי שליח ציבור, והכא נמי אינו יכול להיפטר אחד בברכת חבירו, אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו. מצוה מן התוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין, פשיטא, הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכא אלא אע"ג דהא ודאי היא ספק.
פיס'. כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. תניא אמרו לו לרבן גמליאל למה ציבור מתפללין. פי', למה מתפללין בלחש כלל, יוציאם שליח ציבור כשיורד לפני התיבה, ואומרן בקול. אמ' להן כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. פי' שיתפל' גם הוא עמהן בלחש, ויסדיר תפילתו בפיו, כשצריך לומר בקול. אמ' להן רבן גמליאל לזקנים לדבריכן למה שליח ציבור יורד. פי', כיון שכל אחד חייב לעצמו, למה תיקנו שיהא שליח ציבו' יורד ואומ' בקול. אמרו לו כדי להוצי' את שאינו בקי. אמ' להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. אמ' רב הונא ציפוראה אמ' ר' יוח' הלכה כרבן גמליאל בברכות שלראש השנה ושליום הכיפורים.
<h2>דף לה.</h2>
תניא ברכות שלראש השנה ושליום הכיפורים שליח ציבו' מוציא הרבים ידי חובתן דברי ר' מאיר. מאי שנא הני, אי משום דנפישי קראי, והאמ' רב חננאל אמ' רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך. (לימא) [פי' לומר] מלכיות וזכרונות ושופרות. ואע"ג דלא אתי לא כר' יוח' בן נורי ולא כרבנן, גם כאן יש לומר שעקר דברי התנאין על פי הקבלה כדאמ' במילתיה דר' אבהו ודר' יצחק. אלא משום דנפישי ברכות. גופה אמ' רב חננאל אמ' רב כיון שאמ' ובתורתך כת' לאמר שוב אינו צריך. סבור מינה הני מילי ביחיד אבל ציבור לא. איתמר ר' יהושע בן לוי אמ' אחד יחיד ואחד ציבור כיון שאמ' ובתורתך כת' לאמר, שוב אינו צריך. אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפילתו ואחר כך יתפלל. אמ' ר' אבא מסתב' מילתיה דר' אלעזר בברכות שלראש השנה ודפרקים, אבל דכל השנה כולה לא. כי אתא רבין אמ' בר מר אמ' ר' שמע' חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, דאניסי, אבל כולי עלמ' דשכיחי בעיר לא, עד דאתו לבי כנישתא וענו אמן על כל ברכה. ורבנן לא פליגי עליה בהא, דהא לא פליגי עליה אלא בבקיאין דאיתנהו בכנסת דלא פטרי להו [בשליח ציבור, ורבן גמליאל פטר להו], אבל בהני דאניסי לא פליגי. ודווקא בתפילה פוטר שליח ציבור את עם שבשדות, אבל לא בשאר מצות כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה והלל, וטע' דתפלה משום דתפילות כנגד תמידין ומוספין תיקנום, וכי היכי דקורבנות מיחייבי להביא כל ישראל למיעבדינהו, ועבדי כהנים ומשמרות ופטרי כל ישראל הם, הכי נמי בתפילת המוספין כיון דאניסי, מתפלל שליח ציבור תפילה יתירה כדי להוציאן ידי חובתן.
